<h1>שו"ת הרשב"א החדשות סימן ל"א</h1>
<h2>דף יד.</h2>
שאלת רבי יצחק י"א ב"ר שלמה ז"ל. שלם לך רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, דאת בירושלים ומצודתך פרושה בנציבין, מצודת אהבים ורשת ידידות, פרי צדיק עץ חיים לוקח נפשות. ידעת כי אנכי הולך בדרך ארצי להיות מביא ומוציא, שמשכתני במשך חכמתך תרגלת אותי קחתני על זרועותיך, ומי אנכי לצאת ולבא בעמקה של הלכה, לולא אשר אצלת עלי מרוחך ברכה, רוחך הטובה היתה עלי להיות קולט מן הריח, והנני כשואל לא כמתוכח. בפרק כל היד (י"ד ע"א) דפריך וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וגם רש"י ז"ל כתב על שלו או על שלה אותיום אמאי חייב בקרבן, ניחוש דילמא דם מאכלת הוא וכנ"ל. וקשיא לי עלה הא תנא דמתניתין לא מפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן, דאפילו שהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא קושיא במאי דקאמר דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה, ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי דאפילו נמצא על שלו ושלה נמי פריך תלמודא שפיר וליחוש כו', דילמא מייתי חולין לעזרה, דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור. וראיית החכם י"א מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דהתם דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו, התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא, כדאיתא בהדיא בגמרא (נ"ט ע"ב) ורבי יוסי בחדא ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. וכ"ש בנידון שלפנינו שאנו רואין דם שותת מבעל ושור שחוט לפניך, ואפילו רבי שמעון דמטמא (שם) מפני שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה הכא מודה שהרי הבעל מוציא דם. ומ"מ אינה ראיה לסמוך עליה, שהרי בנדון שלפנינו ליכא אלא חדא ספיקא, וליכא למשרי אלא דיעבד כדאיתא התם, ואנו דנין אפילו לכתחילה. ועוד שהיא בודקת ומוצאת טמא. ואולי י"ל דכיון דאנו רואין דם שותת מבעל, אפשר דאלימא חדא ספיקא למשרי אפילו לכתחלה, כדשרינן לכתחלה באומרת מכה יש לה במקור (ס"ו ע"א) אע"ג דחדא ספיקא, ובההיא דהאשה עושה צרכיה (נ"ט ע"ב) דחדא ספיקא הא לא שרי רבי יוסי אלא בדיעבד משום דספק מכה הוא, ורחוק הוא לומר דרבי יוסי פליג אההיא ברייתא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה במקור וכנ"ל, ואמתניתין דתנוקת (ס"ד ע"ב), דאליבא דכלהו תלינן בבתולים ושרי לכתחלה אע"ג דחדא ספיקא היא. ואפשר דהדא עדיפא מההיא דמכה יש לה, שהרי למדתנו רבינו ודרשת כמין חומר דהאי נאמנת לא קאי אממנה דם שותת אלא אמכה יש לה, וכיון דהיא מרגשת במכתה אני אומר שממנה דם שותת ויורד, ומ"מ זה ספק הוא, מה שאין כן בזו שודאי לנו יציאת דמים מבעל. ואולי תשיבני דהא עדיפא, מפני שהספק בגופה ממש, מה שאין כן בספיקא דבעל. ומה שכתבת' מורנו וההיא דאיש ואשה לאו ראייה היא, שהתם משום דיגיד עליו רעו, דכיון שנמצא בספל עם המים חזקה ממקום מים בא וטהור הוא, ותדע לך התם ליכא מידי למתלי ביה אותו דם. לא ירדנו לסוף דעתך, דהא ודאי איכא למתלי בבעל.
<h2>דף נט:</h2>
שאלת רבי יצחק י"א ב"ר שלמה ז"ל. שלם לך רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, דאת בירושלים ומצודתך פרושה בנציבין, מצודת אהבים ורשת ידידות, פרי צדיק עץ חיים לוקח נפשות. ידעת כי אנכי הולך בדרך ארצי להיות מביא ומוציא, שמשכתני במשך חכמתך תרגלת אותי קחתני על זרועותיך, ומי אנכי לצאת ולבא בעמקה של הלכה, לולא אשר אצלת עלי מרוחך ברכה, רוחך הטובה היתה עלי להיות קולט מן הריח, והנני כשואל לא כמתוכח. בפרק כל היד (י"ד ע"א) דפריך וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וגם רש"י ז"ל כתב על שלו או על שלה אותיום אמאי חייב בקרבן, ניחוש דילמא דם מאכלת הוא וכנ"ל. וקשיא לי עלה הא תנא דמתניתין לא מפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן, דאפילו שהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא קושיא במאי דקאמר דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה, ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי דאפילו נמצא על שלו ושלה נמי פריך תלמודא שפיר וליחוש כו', דילמא מייתי חולין לעזרה, דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור. וראיית החכם י"א מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דהתם דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו, התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא, כדאיתא בהדיא בגמרא (נ"ט ע"ב) ורבי יוסי בחדא ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. וכ"ש בנידון שלפנינו שאנו רואין דם שותת מבעל ושור שחוט לפניך, ואפילו רבי שמעון דמטמא (שם) מפני שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה הכא מודה שהרי הבעל מוציא דם. ומ"מ אינה ראיה לסמוך עליה, שהרי בנדון שלפנינו ליכא אלא חדא ספיקא, וליכא למשרי אלא דיעבד כדאיתא התם, ואנו דנין אפילו לכתחילה. ועוד שהיא בודקת ומוצאת טמא. ואולי י"ל דכיון דאנו רואין דם שותת מבעל, אפשר דאלימא חדא ספיקא למשרי אפילו לכתחלה, כדשרינן לכתחלה באומרת מכה יש לה במקור (ס"ו ע"א) אע"ג דחדא ספיקא, ובההיא דהאשה עושה צרכיה (נ"ט ע"ב) דחדא ספיקא הא לא שרי רבי יוסי אלא בדיעבד משום דספק מכה הוא, ורחוק הוא לומר דרבי יוסי פליג אההיא ברייתא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה במקור וכנ"ל, ואמתניתין דתנוקת (ס"ד ע"ב), דאליבא דכלהו תלינן בבתולים ושרי לכתחלה אע"ג דחדא ספיקא היא. ואפשר דהדא עדיפא מההיא דמכה יש לה, שהרי למדתנו רבינו ודרשת כמין חומר דהאי נאמנת לא קאי אממנה דם שותת אלא אמכה יש לה, וכיון דהיא מרגשת במכתה אני אומר שממנה דם שותת ויורד, ומ"מ זה ספק הוא, מה שאין כן בזו שודאי לנו יציאת דמים מבעל. ואולי תשיבני דהא עדיפא, מפני שהספק בגופה ממש, מה שאין כן בספיקא דבעל. ומה שכתבת' מורנו וההיא דאיש ואשה לאו ראייה היא, שהתם משום דיגיד עליו רעו, דכיון שנמצא בספל עם המים חזקה ממקום מים בא וטהור הוא, ותדע לך התם ליכא מידי למתלי ביה אותו דם. לא ירדנו לסוף דעתך, דהא ודאי איכא למתלי בבעל.
<h2>דף סה:</h2>
(שאלת רבי יצחק י"א ב"ר שלמה ז"ל) (...) עוד כתב מורנו ואע"פ שבבועל את הבתולה ואפילו קטנה חששו להחמיר בדמיה, כדאסיקנא התם בכלן בועל בעילת מצוה ופורש וכו'. ראייתך ראייה ממה נפשך, אבל לכאורה תלמוד ערוך בידינו דבכלהו תלינן בבתולים האי כדיניה והאי כדיניה, בר מראתה דם ועודה בבית אביה, וההיא דרב ושמואל דאמרי' תרוייהו הלכה בועל(ת) בעילת מצוה ופורש אההיא קאי, ואע"ג דאמר התם אינהו דאמור כרבותינו, ולא קאמר אינהו דאמור כב"ש, משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וכן נמי במאי דקאמר אהדורי אפירכי למה לך אותיב ממתניתין היינו מב"ה. וכן מצאתי דיני תנוקות מפורשים בהדיא בהלכות איסורי ביאה לרמב"ם ז"ל (פ"ה הי"ט). וגם הרב אלפאסי ז"ל כתב בהלכותיו (פ"ב דשבועות) כל סוגית ההלכה, אלא שהביא בסוף דבריו ירושלמי דרבי ינאי ערק אפילו מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו', לומר שיש מחמיר בדבר והלוקח יחוש לעצמו, אבל מנין לנו לדחות תלמוד שלנו לגמרי מפני הירושלמי, ואילו היה הגאון ז"ל סמוך עליו ממש היה מבאר זה ואומר ולית הלכתא ככל הני דהא אסיקנא בגמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו' והכי איתא בירושלמי וכו', אי נמי לא היה לו לכתוב כל הסוגיא הכתובה בהלכותיו. ומפורש בפירוש הר"ר יהונתן הכהן ז"ל רבותינו חזרו ונמנו, כלומר בתנוקת שהגיע זמנה לראות וראתה בבית אביה שהתיר לה ב"ה כל הלילה, הסכימו תלמידיו אחריו לדעת ב"ש שבועל בעילת מצוה ופורש ע"כ. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה כמו דכתבת', דמאי דקאמר כי הוו מעייני רבי יוחנן ור"ל בתנוקת לא מסקי מינה אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא, אכולה מתניתין דפרקין קאי, יבא דברך רבינו יורה צדק.
<h2>דף סו.</h2>
שאלת רבי יצחק י"א ב"ר שלמה ז"ל. שלם לך רבא דעמיה, מדברנא דאומתיה, דאת בירושלים ומצודתך פרושה בנציבין, מצודת אהבים ורשת ידידות, פרי צדיק עץ חיים לוקח נפשות. ידעת כי אנכי הולך בדרך ארצי להיות מביא ומוציא, שמשכתני במשך חכמתך תרגלת אותי קחתני על זרועותיך, ומי אנכי לצאת ולבא בעמקה של הלכה, לולא אשר אצלת עלי מרוחך ברכה, רוחך הטובה היתה עלי להיות קולט מן הריח, והנני כשואל לא כמתוכח. בפרק כל היד (י"ד ע"א) דפריך וליחוש דילמא דם מאכלת הוא וכו', ופר"ח ז"ל דאנמצא אשלו קאי, וגם רש"י ז"ל כתב על שלו או על שלה אותיום אמאי חייב בקרבן, ניחוש דילמא דם מאכלת הוא וכנ"ל. וקשיא לי עלה הא תנא דמתניתין לא מפליג בנמצא על שלו בין אותיום לאחר זמן, דאפילו שהה לאחר בעילה זמן ארוך קודם קינוח טמאין וחייבין בקרבן, וא"כ היכי מיתרצא קושיא במאי דקאמר דחוק הוא או בדוק הוא, כיון ששהה זמן ארוך דילמא מאכלת ביני ביני אתת ובקנוחו הרגה, ולא סלקא לי תירוצא שפיר. ומה שתרגמו נמי לדעת רש"י ז"ל לא ניחא לי דאפילו נמצא על שלו ושלה נמי פריך תלמודא שפיר וליחוש כו', דילמא מייתי חולין לעזרה, דליכא לחיובינהו קרבן אלא על ודאי גמור. וראיית החכם י"א מההיא דאיש ואשה היא לומר דמהתם ילפינן דהתם דתלינן בבעל, דהא תרי ספיקי חשיב להו, התם למשרי אפילו לכתחלה, מה שאין כן ברישא, כדאיתא בהדיא בגמרא (נ"ט ע"ב) ורבי יוסי בחדא ספיקא מטהר בתרי ספיקי מבעיא וכו'. וכ"ש בנידון שלפנינו שאנו רואין דם שותת מבעל ושור שחוט לפניך, ואפילו רבי שמעון דמטמא (שם) מפני שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה הכא מודה שהרי הבעל מוציא דם. ומ"מ אינה ראיה לסמוך עליה, שהרי בנדון שלפנינו ליכא אלא חדא ספיקא, וליכא למשרי אלא דיעבד כדאיתא התם, ואנו דנין אפילו לכתחילה. ועוד שהיא בודקת ומוצאת טמא. ואולי י"ל דכיון דאנו רואין דם שותת מבעל, אפשר דאלימא חדא ספיקא למשרי אפילו לכתחלה, כדשרינן לכתחלה באומרת מכה יש לה במקור (ס"ו ע"א) אע"ג דחדא ספיקא, ובההיא דהאשה עושה צרכיה (נ"ט ע"ב) דחדא ספיקא הא לא שרי רבי יוסי אלא בדיעבד משום דספק מכה הוא, ורחוק הוא לומר דרבי יוסי פליג אההיא ברייתא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה במקור וכנ"ל, ואמתניתין דתנוקת (ס"ד ע"ב), דאליבא דכלהו תלינן בבתולים ושרי לכתחלה אע"ג דחדא ספיקא היא. ואפשר דהדא עדיפא מההיא דמכה יש לה, שהרי למדתנו רבינו ודרשת כמין חומר דהאי נאמנת לא קאי אממנה דם שותת אלא אמכה יש לה, וכיון דהיא מרגשת במכתה אני אומר שממנה דם שותת ויורד, ומ"מ זה ספק הוא, מה שאין כן בזו שודאי לנו יציאת דמים מבעל. ואולי תשיבני דהא עדיפא, מפני שהספק בגופה ממש, מה שאין כן בספיקא דבעל. ומה שכתבת' מורנו וההיא דאיש ואשה לאו ראייה היא, שהתם משום דיגיד עליו רעו, דכיון שנמצא בספל עם המים חזקה ממקום מים בא וטהור הוא, ותדע לך התם ליכא מידי למתלי ביה אותו דם. לא ירדנו לסוף דעתך, דהא ודאי איכא למתלי בבעל.
